פסק-דין בתיק ע"א 50532-03-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת גב' פ. לוקיץ') מיום 12.2.2012, בתיקים המאוחדים ת"א 3082/05 + 486/06.

בפסק דינה החליטה שופטת קמא לקבל את התביעה שהגישו המשיבים בת"א 3082/05, ולהורות על הריסתם של שני ה"צימרים הדרומיים" של המערערים, בתוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין, וככל שלא יקיימו הם את צו ההריסה, יהא עליהם לשלם למשיבים פיצוי יומי בסך של 3,000 ש"ח.

כן נקבע שאם לא ייהרסו ה"צימרים הדרומיים" יחול צו  מניעה קבוע המורה למערערים להימנע מהפעלתם.

בנוסף חוייבו המערערים לשלם למשיבים פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני בסכום של 70,000 ש"ח, וכן הוטל עליהם לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד, ובנוסף גם הוצאות משפט (לפי החלטה שניתנה לאחר פסק הדין ביום 1.3.2012). 

כמו כן החליט בית משפט קמא בפסק דינו לדחות את תביעת סילוק היד שהגישו המערערים בתביעתם שב-ת.א. 486/06 כנגד המשיבים. 

ב.         תמצית נסיבות העניין היא כדלקמן: המערערים (סולימנפור) המתגוררים במושב נתיב השיירה, הם בעלי הזכויות בחלקה 40 גוש 19944,  המוגדרת כקרקע לשימוש חקלאי, ובחלק ממנה מצוי מגרש 92 (כמעין מובלעת) שהמשיבים (ארד) הם בעלי הזכויות בו, ועליו בנוי בית מגוריהם.

הסכסוך נוגע למבני הנופש (צימרים) שהקימו המערערים החל משנת 2002 על המקרקעין, ואשר חלקם מצוי בסמוך לביתם של המשיבים.

התביעה שהגישו המשיבים בת.א. 3082/05 כנגד המערערים היתה למתן צו עשה שיורה על הפסקת השימוש בצימרים על דרך הריסתם, או מתן צו מניעה קבוע שימנע את המשך הפעילות בהם, ובנוסף פסיקת פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני, ופיצוי בגין ירידת ערך.

בפני בית משפט קמא נפרשה מערכת הראיות במלואה. נעשו אמנם נסיונות להגיע להסדר ולהבנה בין הצדדים, אך לא היה בכל אלה כדי להועיל, ובסופו של יום נזקק בית המשפט להכריע במחלוקת שבין הצדדים.

ג.          בית משפט קמא קבע, באופן חד משמעי, בשים לב לראיות שהובאו בפניו, כי הצימרים שבנו המערערים בסמוך לבית המשיבים, ובמיוחד הצימרים הדרומיים, יוצרים מטרד.

עוד ובנוסף, קבע בית משפט קמא, כי המשיבים הורשעו בגין בנייה ושימוש בצימרים ללא היתר, תוך סטייה מתוכנית תקפה, ועשיית שימוש בקרקע חקלאית, ומשכך המסקנה הבלתי נמנעת היא שבניית הצימרים היתה בגדר מעשה בלתי חוקי, וכי הסעד שהמשיבים זכאים לו, הינו סעד של צו הריסה, לגבי הצימרים הדרומיים.

כן ניתן על ידי בית משפט קמא צו מניעה מלהשתמש בצימרים אלה, כל עוד צו ההריסה איננו מתבצע. כמו כן, קבע בית משפט קמא, שעקב הבנייה הבלתי חוקית נגרמה למשיבים, לכל הפחות, חוסר נוחות, כפי שפורט בכל הנוגע לעילת המטרד, ולכן כאמור כבר לעיל, פסק בית משפט קמא לזכות המשיבים פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני ואילו התביעה לירידת ערך נדחתה בהיותה, לקביעת בית משפט קמא, תיאורטית.

ד.         נציין עוד, שבית משפט קמא היה ער לטענת המערערים בדבר תב"ע חדשה המצוייה בהליכי תכנון ואישור, ושלפי הנטען תאפשר את קיום הצימרים במקומם, ובכך ניתן יהיה להכשיר את הבנייה.  בית משפט קמא דחה טענה זו בציינו כי התאפשר למערערים, על פני שנים לא מעטות, למצות כל הליך אפשרי להכשרת הצימרים במקומם או להעתקתם, ואולם משנכשלו הליכים אלה, ובהעדר ראייה לקיומה של אותה תב"ע חדשה, תוכנה, והצפי (אם בכלל) לאישורה, אין להותיר את הצימרים על מקומם. משכך ניתן צו ההריסה, וכן גם צו המניעה, הכל כפי שבואר לעיל.

ה.         באשר לתביעה שהגישו המערערים כנגד המשיבים (ת"א 486/06) הרי זו תביעה לסילוק ידם של המשיבים מן השטח של 340 מ"ר שהמשיבים עושים בו שימוש אשר חורג מגבולות מגרש 92 שבו הם בעלי זכויות. יובהר, שמגרש 92 בו מחזיקים המשיבים הוא מגרש רשום בשטח של 624 מ"ר, ואולם מעבר לכך, מחזיקים המשיבים בשטח נוסף של כ- 340 מ"ר (או 350 מ"ר כמצויין בסעיף 36 של פסק הדין). שטח נוסף זה בו מחזיקים המשיבים ייקרא להלן  - "המקרקעין החורגים".

כפי שציין בית משפט קמא, בסעיף 36 של פסק דינו, מודים המשיבים שהם מחזיקים בשטח כולל בגודל של כדונם (כעולה מן התשריט נ/2).

ו.          המשיבים, כך צויין בפסק הדין, מודים בשימוש במקרקעין החורגים, אך דוחים כל טענת הסגת גבול. לגירסתם, הם בעלי רשות במקרקעין החורגים בידיעה ובהסכמה של כל המעורבים, לרבות המערערים וועד המושב, בין אם מכוח הסכם פשרה שהושג בהליך משפטי קודם במהלך שנות ה-80 בבית משפט השלום בעכו, ובין אם מכוח התנהגות שהיא "שתיקת" המערערים.

עוד טוענים המשיבים, שדין התביעה נגדם להידחות מחמת התיישנות או מחמת שיהוי שחל בהגשת תביעת סילוק היד נגדם, שיהוי שגרם להם נזק ראייתי של ממש.

ז.          בסעיף 35 של פסק דינו, מציין בית משפט קמא, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמערערים הם לכל הפחות המחזיקים בפועל בחלקה 40. בית משפט קמא היה ער לטענת בא כח המשיבים שהמערערים לא ביססו בראיות את מקור זכותם, אך צויין בפסק הדין כי מדובר בטענה משפטית שאין לקבלה, הואיל ולאור הודאת המשיב מס' 2 בעדותו (עמ' 12 לפרוט'), שכל מה שנמצא מעבר לגבול המגרש של המשיבים שייך למערערים, וכן נוכח העובדה שגם במסגרת ההליכים הפליליים שננקטו כנגד המערערים לא הועלתה טענה כנגד עצם החזקתם במקרקעין, די בכך כדי להניח את התשתית הנדרשת לקביעה כי המערערים מחזיקים כדין בחלקה 40.

ח.         מכאן עבר בית משפט קמא לדון בשאלה העומדת בבסיס תביעת סילוק היד של המערערים בת.א. 486/06 כנגד המשיבים, דהיינו, האם עלה בידי המשיבים להוכיח שיש להם זכות חוקית להחזיק באותם מקרקעין חורגים ( 340 - 350 מ"ר).